קרן והכד הקטן, אורך מלא

קרן רצה ברחובות ירושלים, נשימתה כבדה וליבה דוהר.

"קתרינה, קתרינה!" שמעה את המורה האנטיוכי החדש קורא מאחוריה, אך היא לא עצרה.

"קרן הוא שמי!" היא לחשה לעצמה בכעס. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת להביט לאחור, כאילו כל השכונה תחרב מאחוריה כמו סדום. או עמורה? מה היא היתה אמורה לעשות? היא התגעגעה לבתיה, המורה שלה. היא לימדה אותם, רק לפני שבוע. אשת לוט הפכה לנציב מלח, כשהסתכלה לאחור.

למה יש לה טעם של מלח על השפתיים? רק כעת קלטה שהיא גם בוכה.

איך אפשר להחליף ככה מורה? ועוד לאחד כזה, עם זר על הראש, בלי פרחים ובלי יום הולדת? זה קצת הצחיק אותה. היא גם נזכרה בסדין הלבן והמבריק שמוריטוס לבש, עם חגורת זהב שהזכירה לה זנב ואיך נכנס הבוקר לכיתה והכריז שמהיום לכולם מחליפים את השמות לשמות אנטיוכים חדשים.

זה בכלל הגיוני? היא לא הבינה איך כולם פשוט מקבלים את זה. יוסי - יוספוס? אליהו - אולימפוס? הרגע הזה, שזה התפרץ מתוכה היה חד כתער.

מוריטוס ניגש אליה, ואמר לה: "מהיום את כבר לא קרן, את שומעת?".

קרן לחצה את ידיה על אוזניה. היא לא רצתה לאפשר לאף צליל מקולו הצורמני להכנס לאוזניה.

אבל מוריטוס רכן וצעק לאוזנה: "מהיום שמך הוא קתרינה!"

ואז זה פשוט קרה. כמו חץ שלוח שלא ידע שהוא בכלל מתוח.

קרן הכתה באגרופיה על השולחן וזה הבהיל את מוריטוס שקפץ אחורנית.

"לי קוראים קרן. זה השם שלי ולא אתה ולא אנטיוכוס בכבודו ובעצמו תשנו לי את השם או לכל אחד אחר פה!" קרן חשבה שהאוויר עמד לשבריר שניה.

"או אחת אחרת", הוסיפה עוד והתפלאה על אומץ ליבה.

היתה דממה שלא מהעולם, רק מואיז הקטן שתמיד מצונן, משך באפו.

האודם שעטה את פניו של מוריטוס היה הדרגתי אולם קבוע לכיוון חזק וכשהגיע לקצה- קרן קפצה ממקומה, כמו השמע אות בתחילת תחרות ריצה.

היא נסה מהמקום בריצה מלאה. רגליה מסתבר היו ממש חזקות. היא חשה כאיילה קלת רגליים, איך שהיא נשאה עצמה ברחובות ירושלים, לא רחוק מבית המקדש. מה קורה בבית המקדש? היא שומעת כלבים נובחים. היתכן שהם רודפים אחריה? עד כמה המצב מפחיד?

סך הכל, רחובות השכונה נראים כרגיל, אם כי יש צבע מאוד מוזר לאור, אפרפר, כמו ערפל דק. ויש שקט לא נעים, שידוע שתיכף יופר.

הרחובות די ריקים, רק רגליה תופפות על המרצפות דרך רחוב התופים ורחוב המצילה.

ליבה הלם כמו אלף סוסים שועטים בין הסמטאות של ירושלים העתיקה.

לאן היא רצה? קרן לא ידעה. כל שידעה הוא שאסור לה שוב לפגוש את פניו של מוריטוס.

"פניו בוודאי סגולים כחציל עכשיו", הצחיקה את עצמה במפתיע תוך כדי מנוסה.

היא לא רוצה לדעת מה הם עונשיו. לא, את המורה האנטיוכי שלה, ממש אסור לה שוב לפגוש, בשום פנים ואופן - בהחלט. ה

שקט הזה ברחובות. משהו ממש לא בסדר. איפה כל האנשים? 

לפתע שמעה קרן צחוק רם. שני חיילים אנטיוכים התקרבו אל פינת הרחוב.

קרן בלמה את מרוצתה וחיפשה מקום בו תוכל להסתתר. היא ראתה מזוודה חומה וגדולה - יכול להיות שהיא זזה? לקרן לא היה זמן להבין זאת, כי שני החיילים כבר התמקמו בפינה.

היא נכנסה במהירות לתוך המזוודה וסגרה את המכסה.

מעליה שמעה את החיילים משוחחים: "זה בגלל שיש לך חור בגרוש" ושוב גל של צחוק גלש משניהם.

"בוא, בוא נלך לראות אם השאירו לנו משהו מבית המקדש" וחברו ענה לו,

"אתה מבין? אנחנו עושים את כל העבודה ולנו זורקים שאריות".

השניים פינו את הפינה וקרן סופסוף התעטשה כפי שרצתה בכל מאודה בדקה האחרונה שבה הסתתרה. היה למזוודה ריח של דבר ישן עם שילוב של שמן זית. ריח מוכר, אבל היא לא יכלה לשים עליו אצבע, אלא אף- "ה-ה-ה-הפטשי"!

המזוודה נפתחה ומולה ראתה כד קטן מבית המקדש.

""אמא'לה" הכד צעק. "תסגרי את המזוודה, עוד אפשר לשמוע אותם".

קרן סגרה את מכסה המזוודה לכדי חריץ.

"סליחה", אמרה. היא הביטה מבעד למזוודה. "השטח נקי, למיטב הבנתי".

היא התרוממה לאט ולבסוף כשהיתה בטוחה לחלוטין פתחה את גג המזוודה.

"אל דאגה, כד קטן, השטח נקי בוודאות". אמרה כמפקדת חבורה.

"מה אתה עושה פה"?

הכד הקטן המבוהל ענה: "אני מסתתר".

"כן", ענתה לו קרן. אבל למה אתה לא בבית המקדש"?

הכד החזיר לה את השאלה כבומרנג, "למה את לא בבית הספר"?

קרן ידעה טוב מאוד למה היא לא בבית הספר. היא ברחה משם בגלל שהתחצפה למורה שלה בצורה שלא תאמן. היא ממש לא רגילה להיות אחת כזאת, אבל המצב ממש לא רגיל וזה מוכח: לפניה, בתוך מזוודת מסתור יושב כד, מבית המקדש והוא אפילו מדבר.

"זה נכון" קרן הודתה, "זה מצב לא רגיל בעליל" משכה את הל'.

"מה שמך, כד קטן ומתוק"?

הכד השיב לה, "אני כדיאל ואת"?

"נעים מאוד, קוראים לי קרן, קרן הוא שמי", הדגישה.

לפתע המזוודה החלה לנוע, התנדנדה ימינה, התנדנדה שמאלה וחדלה.

כדיאל רעד לחלוטין, "הם מתחתינו הם מתחתינו" הוא נזעק מבוהל.

קרן צחקה לעומתו, "מה פתאום כדיאל, החיילים האנטיוכים הלכו לגנוב עכשיו מבית המקדש, לא שמעת? אם אני לא טועה, אולי השם שלי הוא סיסמה:

"קוראים לי קרן, קרן הוא שמי", ניסתה.

הפעם המזוודה התרוממה בעדינות כשני סנטימטרים מעל הקרקע.

"רואה? זו מזוודת קסם!" קרן התלהבה.

כדיאל לא היה מאושר כמותה, הוא עדיין חשש מאוד.

קרן דירבנה שוב את המזוודה: "קוראים לי קרן, קרן הוא שמי"!

המזוודה התרוממה מעלה, במקביל לאדמה והגיעה עד לצמרת עץ הדובדבנים, שם דובדבן אדום קרץ לה.

הכד הקטן התכווץ בפינת המזוודה ועצם עיניים.

"אנחנו ממריאים", קרן עמדה בחזית המזוודה כרבת חובל. "כולם מוכנים"?

"מה פתאום", ענה כדיאל בפחד.

המזוודה לקחה, בכל זאת, תנופה אחורנית ועפה אל השמיים הלבנבנים.

קרן התיישבה, כי זו היתה הפעם הראשונה שלה במסע בין-גלקטי.

המהירות היתה שיא.

תחילה עפו דרך ענן לבן. כדיאל חשב שהוא התעוור, אבל בדיוק אז נפתחה מנהרה צבעונית שפלטה אותם אל החלל. הכוכבים בהקו כבדולח, זה היה מחזה מרהיב וקרן היתה מהופנטת.

"כדיאל", היא אמרה פעורת פה. "כדאי לך לפקוח את העיניים, זה מחזה שלא ייאמן כי יסופר".

הכד ענה לה מפינתו: "שיסופר, שיסופר, אני מעדיף לא לדעת. לעצום עיניים אני מכיר. זה כמו שינה. לילה טוב".

רוח קלה בידרה את שיערה של קרן, היא השיטה את המזוודה-ספינת חלל, או בשמה החדש "מִזְוָו-לַל" בין הכוכבים, ימינה ושמאלה.

"זה עושה לי בחילה", רטן כדיאל.

"מצידי לגור כאן לנצח", היא קיפצה לפתע כשניסתה לתפוס קרן של כוכב.

"די קרן", הפציר הכד, "את לא רואה שאני חולה"?

"אוי כד קטן", קרן תפסה שלא הקשיבה לו כלל וכלל.

היא התיישבה לידו וליטפה את ראשו. זה היה נעים לכדיאל.

הבוקר שלו היה מאוד מלחיץ, כשהאנטיוכים פרצו לבית המקדש. הפעם הודה לאל שהוא קטן וקופצני, כך שיכול היה להסתתר ואז לברוח למזוודה שחיכתה לו תחילה, דווקא בכיכר שליד השער המערבי של בית המקדש. ברגע שקפץ לתוכה היא נעה, התנדנדה הנה והנה ועפה, עד לרחוב המצילה, שם קפצה קרן לתוכה.

זו היתה הפעם הראשונה שלו הרחק מבית המקדש, מאמא, מאבא.

גם קרן חשבה בדיוק על ההורים שלה, כשליטפה בעדינות, את הידית שהיתה אוזנו של כדיאל.

האם הם דואגים לי?, הירהרה בין הכוכבים.

לא, הרי היא אמורה להיות בבית הספר והם בחנות השטיחים, עובדים.

אבל אולי הודיעו להם כבר? לא. כולם מאוד עסוקים. אין טעם להפעיל שליח בימים שכאלה. שום דבר אינו כתקנו. הם יהיו גאים בי ששמרתי על השם, שהם העניקו לי, שהפך למפתח של מזוודה מעופפת שמעיפה אותי בחלל. אמא פעם אמרה לי שהשם שלי הוא המפתח לליבי. נזכרה.

המחשבה הזו עטפה אותה בחום.

"גם לך נהיה מאוד חם?", שאל כדיאל.

אגלי שמן זית ביצבצו מחרסו והוא שוב נראה מודאג- "אין גבול להרפתקאות", הוסיף בחשש.

קרן היתה שטופת זיעה. "כן, גם לי חם. אני מזיעה את כל המים שיש בתוכי.

אבל מעולם לא ראיתי כד מזיע".

כדיאל מלמל, "מה לעשות, מקרה מיוחד".

קרן התרוממה והבחינה באופק בכדור אדום כתום.

"אנחנו עפים אל השמש"! הכריזה.

"לא טוב, לא טוב", הסתובב כדיאל סביב עצמו במהירות כסירנה.

קרן לקחה את המושכות ומיד פקדה: "קרן אמרה לנשום עמוק"!

זה משחק שבדיוק למדה בבית הספר והשילוב עם שמה, שבדיוק היה מפתח שהעיף מזוודה, נראה לה הולם.

כדיאל מיד נשם עמוק ונשף, שאף ונשף עד שנרגע.

קרן ראתה כי טוב ופקדה על המזוודה: "קרן אמרה- מזוודה מגן חום"!

משולי המזוודה התרומם, לא פחות מאשר מגן חום שקוף שכיסה מעליהם כמו בועה. "וואו" הגיבו שניהם, שלא יכלו לדמיין שישנה אפשרות למזוודה-חללית, הלו גיבורינו שייכים לעולם של לפני 2000 שנה.

באותו הרגע טסה המִזְוָו-לַל אל השמש באופן ישיר ומהיר עד שעצרה מול כדור אש אדום, צהוב, ורוד, ירוק, כחול, סגול.

קרן היתה דבוקה למגן, עיניה פעורות לנוכח המחזה.

כדיאל, אתם כבר יכולים לנחש- עצם עיניים.

בתוך מעגלי האש הבלתי נגמרים ניתן היה להבחין בפרצוף ולא עבר רגע עד שפצה פיו.

"ברוכים הבאים קרן וכדיאל".

קולה של השמש נשמע מעט צרוד.

"סלחו לי, פעם היה לי קול רדיופוני, אבל גם קריספי זה טוב. לא? כמו צ'יפס. חחח".

קרן צחקה בהתלהבות מוגזמת מבדיחתה של השמש, כי זו היתה דרכה לכסות על המבוכה שחשה. כדיאל פקח עין אחת, "איך את מכירה את השמות שלנו?" שאל בחשד.

"אני מכירה את כולם-", החניקה השמש שיעול. "אתם ה-…" היא ניסתה לדבר, אבל השיעול הפריע לה. "... אתם הילדים שלי. בכל דבר יש אור- האעעעעח". השתעלה לבסוף השמש.

מפיה התמר עשן ועוד כמה טבעות עשן.

קרן נזכרה שהילקוט על גבה ומיד הוציאה מים. "את שותה מים"? הציעה לשמש.

כדיאל מיד נזעק- "אל תתני לי, אל תתני לה, היא תכבה".

קרן בלמה את תנועתה. נכון, מה חשבה לעצמה? שהיא צמאה בעצמה.

המים הרוו אותה וחידשו את כל כוחותיה.

"תודה על נדיבותך, קרן. מים רבים לא יכבו את האהבה".

האש הצהובה של השמש עומעמה והיא הכחילה לפרקים.

פתאום כל הנקודות התחברו לקרן יחדיו: האור החיוור, המלחמה בירושלים, אי ההגיון בכל- השמש חולה. "יכול להיות, שמש", קרן שאלה בהיסוס, "יכול להיות שאת חולה"?

השמש לא הגיבה. כדיאל ניסה גם, "שמש, שמש"?

אורה של השמש צומצם וכעת היתה בעיקר כחולה עם הבלחות כתומות של להבות. לפתע השתעלה שוב וטבעת עשן יצאה מפיה.

"המלחמות גומרות אותי, האור הגנוז שבתיבת האוצר, הוא התרופה שלי". קולה של השמש כמעט ונמוג.

"אור גנוב? למה לגנוב אור"? ניסה כדיאל להבין.

"לא גנוב, גנוז. אור חבוי. היא כנראה השאירה מצבור אור לימים מעוננים". פירשה קרן.

"מאיפה נביא לך עכשיו אור גנוז, שמש. את יודעת"? שאל כדיאל בחשש. "אנחנו כל-כך קטנים והיקום כל כך עצום… יש לך מפה?", המשיך. 

"רעיון מצויין", עודדה אותו קרן.

"בפנים" השתעלה השמש והמילה התערבבה בענן העשן שעלה בפיה.

"זו היתה עכשיו מילה"? תהה כדיאל.

"היא אמרה בפנים". פסקה קרן.

"מה בפנים"? שאל כדיאל.

"המפה", ניסתה קרן לחבר איזה הגיון בחידה שנקלעו אליה בחלל.

"אצלי בפנים, אין כלום", קבע כדיאל. "אני ריק משמן. אף לא טיפה".

קרן הסתכלה עליו ומיד אמרה- "אתה מלא בשמן", חייכה.

"איפה שמן"? לא הבין כדיאל.

"עלייך!" גיכחה קרן. "אתה מלא בכתמים של שמן".

כדיאל הסמיק קלות. "אני פשוט לא אוהב להתקלח". שניהם צחקו. 

קרן פקדה על המזוו-לל לפתוח את המגן. השמש כבר לא היתה כל כך חמה. עובדה מדאיגה, אולם מקילה בנסיבות מסויימות. רוח חללית ריחפה בין הכוכבים.

קרן התבוננה על כדיאל ביתר שאת.

"מה קרה לך", שאל כדיאל בחוסר נוחות.

"את מסתכלת בקנקן יותר מידי זמן".

קרן קירבה והרחיקה את מבטה על כדיאל. "אני פשוט ממש חושבת, שכתמי השמן האלה, בשילוב האור המאוד מיוחד וכחול של השמש, הם חידה." הותירה קרן משפט פרום.

"למה את מתכוונת קרן"? ניסה כדיאל להבין את המשפט תוך בחינתה המתמדת של קרן את גופו.

"אני מזהה פה אותיות בעברית, כמו שלמדנו בבית הספר, עם המורה שלי בתיה…" קרן עקבה עם אצבעה אחר אות על גבי כדיאל.

"חיחיחי, את מדגדגת אותי, די". רטן הכד. "תסבירי לי כבר", דרש.

"אתה המפה", חדלה קרן מהניסוי וסיכמה, "המפה אל האוצר. האותיות יובילו אותנו אל האור הגנוז". הילדה והכד התרגשו למדי.

כדיאל הוסיף "תמיד הרגשתי שאני יותר מסתם כד. אני גם כתב חידה. אניגמה. סהרה".

השניים צחקו ומיד ניגשו למלאכה. כדיאל איפשר לקרן לדגדג אותו, תוך שהוא מתאפק לא לצחוק. קרן עקבה אחר האותיות הזהובות שנצצו מכתמי שמן הזית הטהור.

"אני קוראת את האות ת', ל', א', ב', י', ב'. תלאביב. המילה 'אביב' ברורה, כמו העונה, אבל מה זה 'תל'"? הכד שכעת היה הפוך שאל, "'תל', ב-ת', כן"?

קרן השיבה אותו חזרה על קנקנו והוא המשיך, "זו גבעה כזו שבנויה על שכבות קדומות. תל. תל-אביב. אלא שתי מילים". הכד קיפץ לראשונה משמחה וזה היה כל כך חמוד ומפתיע.

קרן התגלגלה מצחוק.

"תל-אביב, תל-אביב", הוא קיפץ. "איפה זה בכלל תל-אביב"? עצר לפתע. אני מקווה מאוד שזה לא באנטיוכה. אוי לא, אין סיכוי שאני בא". הכד סובב את גבו לקרן.

"כדיאל, השמש תמיד תוביל אותנו למקומות טובים. בתל אביב היא בחרה להחביא את האור הגנוז. מעניין אם זו עיר מהעתיד.  כי אין כזו עכשיו".

בעיינים נוצצת קרן קראה, "נוסעים: לתל-אביב"!

כדיאל הביט בקרן המשולהבת, נדבק בשמחתה והוסיף "למצוא תיבת אוצר"!

קרן הוסיפה בשירה, "האוצר עם האור, שלתוך הלב יחדור".

כדיאל שאל אותה, "מה יקרה בדרך אם ארגיש רעב?"

וחברתו ענתה לו, "נשתה ביחד את שביל החלב"!

"ואיך נדע לפנות מזרח או מערב?", הקשה כדיאל.

"מצפן הלב יאיר לנו כוכב"!

קרן הניחה את הכד על כף ידה: "יש לנו מדוו-לל ויש לנו את עצמינו- שניים עם כל התשובות בתוכינו. אז זו תשובה בריבוע, אה ויש גם סיסמה. קוראים לי קרן קרן הוא שמי, קחי אותנו מזוו-לל אל תל-אביב"

וכדיאל הוסיף, "אל האור הגנוז".

המזוודה המעופפת ששטה בעצלתיים כל העת הסתובבה סביב עצמה ימינה וכקפיץ מתוח שיחררה סיבוב שמאלה והסתחררה סביב עצמה. מזל שלמזוו-לל היו חגורות בטיחות אוטומטיות מכח מחשבה. 

גיבורי סיפורינו, קרן וכדיאל, הגיחו עם מזוודה מעופפת אל שמי תל-אביב של שנת  2024.

כדיאל עדיין העדיף לעצום עיניים,

בשעה שקרן רכנה על גבי המזוו-לל וגמעה את כל החוויות שחלפו דרכם-

המנהרה הצבעונית, האור הלבן ולבסוף כיפת שמי תכלת עצומים, אשר תחתיהם נפרשת ארץ מאופק עד אופק ומשטח כחול עצום. 

"ים"! צעקה קרן. "תראה כדיאל, ים"!

כדיאל הבין שהחלק המפחיד הסתיים והעז להציץ מהמזוודה.

"מה זה כל הדברים האלה שזזים מהר"? התפלא כדיאל.

"תראה את השפיצים האלה, אילו בתים ממש גבוהים", התרשמה קרן.

"אוי, למה לא החזירו אותנו לבית המקדש"? הצטער כדיאל.

"כי אנחנו במשימה", הזכירה קרן. "הגענו אל העתיד, אל תל-אביב".

השניים  ריחפו עם המזוו-לל לכיוון נמל תל-אביב.

קבלת הפנים שקיבלו לא היתה מה שציפו.

על הנמל חיכו להם כמה שוטרים שקיבלו איתות על חפץ לא מזוהה שחדר מהשמיים.

"אוי לא", נדרך כדיאל, "אולי זה יותר גרוע מהאנטיוכים. בבקשה קרן תבקשי מהמזוו-לל להיות בלתי נראית". קרן הרהרה בעוד המזוודה קרבה מטה, כך שניתן היה לראות בבירור שישה שוטרים במדים כחולים, עומדים מאחורי מחסום כתום-רעוע ומגפון בידי ההוא עם השפם.

"אתם שם, במזוודה המעופפת! זוהיתם כחפץ חשוד שחדר מהשמיים. הזדהו מיד!"

כדיאל הביט בקרן בדאגה. "אמרתי לך שהדבר הזה ימשוך תשומת לב," לחש לה.

קרן חייכה חיוך קטן, שלא ממש הרגיע אותו. "אנחנו לא מפחדים. לא מסתתרים" לחשה חזרה. "אנחנו במשימה. תראה, האור כמעט אוזל גם פה".

קרן פנתה לשוטרים ונופפה בידה. "שלום"! צעקה עם חיוך ענק. כדיאל הסתתר במזוו-לל.

חבורת השוטרים לא זעה.

"קוראים לי קרן", החוותה קידה קלה. המזוו-לל נעה ימינה.

"קרן הוא שמי", המזוו-לל נעה שמאלה.

מבטי השוטרים ועוד כמה אנשים עם לוחות מלבניים, עקבו אחריה בתנועותיה, אבל לא הגיבו, רק פערו פיהם.

"אתם יודעים עברית, בכלל"? כולם היו המומים.

"יש כאן תיבת אוצר?" ניסתה נואשת.

קרן לא ידעה מה לעשות עוד.

היא נזכרה שבתיק שלה יש סנדביץ' טעים שאמא שלה הכינה בבוקר, שהיה כבר אתמול?

כמה זמן עבר מאז מנוסתה ממוריטוס?

היא פתחה את תיק הבד שלה, הדריכות היתה שיא.

מתוכו הוציאה פיתה ובתוכה לבנה וזעתר ושמן זית טעים טעים שסבתא מזל מכינה.

הריח היה כל כך מוכר וכל כך טוב. היא התגעגעה הביתה ופתאום נהייתה כל כך רעבה. היא התבוננה בפיתה שלה, שקצת התקבצ'צ'ה מהמסע. ואיתה התבוננו עוד אלפי זוגות עיניים, משום שכל העוברים והשבים נעמדו מול המחזה הבלתי סביר בעליל הזה וצילמו אותו באופן חי לכל העולם של 2024.

קרן נשמה קלות ואז הציעה את הסנדביץ' שלה לשוטרים, שם ממרום.

השוטרים לא נעו.

השוטר עם השפם היסס ואז קרא, "לא תודה, בתאבון קרן".

קרן חייכה אליו חיוך ענק ונגסה בפיתה ברצון רב.

היה לה הכי טעים בעולם. כל כך טעים שהיא החלה לבכות.

כל ביס וביס הזכיר לה כמה היא רעבה וכמה היא מתגעגעת הביתה וכמה אומץ היה לה בכלל.

קריאות עידוד נשמעו מכיוון הנמל אל עבר המזוודה המוזרה שעגנה באוויר.

"כל הכבוד"!,

"אין כמוך קרן",

"בתאבון",

"אוהבים אותך קרן" ועוד.

קרן בכתה וצחקה וטרפה את הסנדביץ' כאחד.

"תראי קרן", קפץ כדיאל אל ברכה. "הדמעות שלך הן טיפות של אור, הן זוהרות לך על הלחיים". ובאמת, מי שראה את קרן ראה נקודות זוהרות הזולגות על לחייה.

כדיאל נעמד על ידה ואסף את כל הדמעות שנטפו אור מעיניה של קרן.

עכשיו למילה "בפנים" נוספה משמעות נוספת. התשובות נמצאות בתוכה. היא תיבת האוצר.

דמעותיה של קרן זלגו כמים רבים, אשר לא יכבו את האהבה, היישר אל הכד הקטן שהפך לחברה הטוב, כדיאל.

כדיאל שהתמלא באור, החל לעוף ולרקוד באוויר.

אנשים רבים ניסו לראותם, נהיה צפוף וגם אור אדום מהבהב ואין הרבה אור שמש, די מאיים, חשבה לעצמה קרן.

כדיאל לא חיכה רגע ומיד פקד, "זה הזמן לעוף מפה. תודה רבה. הבנו. האוצר הוא בך, אני מלא באור, זה נעים, אבל מחכים לנו". קדימה קרן, האיץ כדיאל.

"בהחלט", השיבה לו קרן,

"תודה רבה, דרישת שלום מהעבר. קוראים לי קרן, קרן הוא שמי, קחי אותנו אל…לאן כד קטן?", שאלה קרן את חברה למסע.

"אל בית המקדש", ידע הכד שהיה מלא באור וידע.

"חזרה אל בית המקדש"! קראה קרן והמזוו-לל הסתובבה ימינה, שמאלה, קפצה באוויר, הופ המריאה לה והתנדפה משמי הערב שירדו על תל-אביב.

הסיפור הזה, על המזוודה המעופפת בנמל תל-אביב, עוד יסופר ויתואר בעיתון סוף השבוע.

הפעם, מנהרה ספירלית וצבעונית הובילה את גיבורינו בזמן עד שנפלטו אל גג בית המקדש.

המזוו-לל, מדויקת כתמיד, פלטה אותם בעוצמה רכה, בדיוק אל המדרגות שהובילו לאגף המרכזי.

קרן אחזה בכד וירדה בזהירות במורד מדרגות לולייניות, עד שהגיעה לחדר רחב ופתוח.

העמודים שעמדו שם, חלקם שבורים, היו מוקפים בכיסאות הפוכים ובלגן גדול, עדות למהומה ששררה במקום.

קולות הדהדו בחלל – רחש חפצים נזרקים וצעקה חוזרת ונשנית, "איפה? איפה? איפה?".

קרן התקדמה בזהירות, עד שראתה אותו.

יהודה המכבי התרוצץ בין השברים והרסיסים, מחפש בכל כוחו. הוא עצר, התבונן סביב, ופנה לחלל הריק, "איפה אני אמצא שמן שידליק את המנורה"? קולו רעד. "את כל הכדים הם ניפצו...". 

קרן הבינה שזה הרגע. היא פסעה קדימה עם הכד בידה, קול רך ואמיץ נשמע מגרונה, "יהודה?"

יהודה הסתובב אליה, מופתע. "ילדה, מה את עושה בבית המקדש"?

"אני חושבת שזה מה שאתה מחפש," אמרה קרן וחייכה, מושיטה את הכד.

יהודה לקח את הכד בידיים רועדות, הביט לתוכו ושאל, עדיין נדהם: "איך? מאיפה? ומתי?"

קרן חייכה שוב, מביטה בו במבט מלא אהבה. "זה סיפור ארוך ומורכב," אמרה.

"אבל אני מבטיחה לך, אספר לך אותו מחר, על חומות העיר, כשהשמש במרום שוב תזרח".